החלטה בתיק רע"א 10673/02

רקע

1.        המבקשת ברע"א 10673/02 וברע"א 9396/03, גיורא מלר עבודות בנין בע"מ, היא חברה קבלנית שהתקשרה עם המשיבים בחוזה לבניית בית מגוריהם. בין המבקשת לבין המשיבים נתגלעו מחלוקות בקשר לביצוע החיובים החוזיים: המשיבים טענו כי הבית נמסר להם באיחור וכשהוא מלא פגמים והמבקשת טענה כי לא שולמו לה מלוא הסכומים. מחלוקות אלו הועברו להכרעתו של בורר שמונה על ידי בעלי הדין. בהסכמת בעלי הדין החליט הבורר לנהל את הבוררות בשני שלבים: הראשון יוחד להשלמת הבנייה ותיקון תקלות בבניין על ידי המבקשת ובמימונה (להלן - "השלב הראשון"), והשני יועד להכרעה בתביעות ההדדיות (להלן - "השלב השני"). כשנה וחצי אחרי תחילת הבוררות ולפני שהחל השלב השני הודיעה המבקשת כי אינה מתכוונת לבצע עוד תיקונים בביתם של המשיבים וביקשה מהבורר לעבור לשלב השני. בהחלטתו בבקשה קבע הבורר כי השלב השני יחל "במועד קרוב ובלבד שמלר [המבקשת - י' ט'] יסיים את יתרת העבודות שנשארה" תקופה שהעריך ב- 6-4 שבועות. על אף ההחלטה האמורה לא חזרה המבקשת להשלים את העבודות בביתם של המשיבים.

2.        במטרה לאשר שורה של החלטות שנתן הבורר בשלב הראשון הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו שתי בקשות "לאישור פסק בורר". בתגובה הגישה המבקשת "התנגדות לאישור פסק בורר על דרך בקשה לבטלו" בה טענה, בין היתר, כי "הבורר נשא ונושא פנים למבקשים [המשיבים - י' ט'], שעה שהפך את הליך הבוררות שבפניו - - - להליך שנועד לשרת צד אחד בלבד" וכן כי החלטות הבורר ניתנו לאחר שחלף המועד למתן פסק בוררות הקבוע בפיסקה ט"ו לתוספת לחוק. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג אליעז), בפסק דינו מיום 4.4.02, דחה את בקשתם של המשיבים וקבע כי החלטות הבורר אינן עונות להגדרה של פסק בוררות ביניים. כמו כן המליץ לבורר "לנהל את הבוררות על פי גדר כתבי הטענות ולהפרד מהקונספציה של השלבים". המשיבים הגישו בקשה להרשות להם לערער על ההחלטה לבית משפט זה, בקשה ממנה חזרו מאוחר יותר. לאור המלצת בית המשפט המחוזי החליט הבורר על תחילתו של השלב השני וקבע מועדים להגשת כתבי הטענות על ידי בעלי הדין וישיבת בוררות לבדיקתם.

3.        כשבוע אחרי שהחליט הבורר לעבור לשלב השני של הבוררות הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי להצהיר כי הבוררות פקעה עקב חלוף הזמן ולחלופין להעברת הבורר מתפקידו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת ש' דותן), בפסק דינו מיום 18.11.02, דחה את בקשתה של המבקשת והאריך את מועד הבוררות בשלושה חודשים. המבקשת מבקשת להרשות לה לערער על פסק הדין (להלן - "הבקשה לבטל את הבוררות (רע"א 10673/02)"). המשיבה השיבה על הבקשה.

4.        כחודש אחרי שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 18.11.02, חזרו בהם, כאמור, המבקשים מבקשת רשות הערעור שהגישו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.4.02 בו הוחלט לדחות את בקשתם לאשר את ההחלטות שנתן הבורר כ"פסק ביניים". לחילופין, פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן צווי עשה לפי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן - "החוק") על בסיס החלטות הבורר, וכן בבקשה להאריך את הבוררות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' אלטוביה), בפסק דינו מיום 15.9.03, נתן צווי עשה לגבי חלק מהחלטות הבורר וכן האריך את הבוררות בשלושה חודשים נוספים. בהחלטה מיום 9.10.03, ציווה בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע פסק דינו מיום 15.9.03. המבקשת הגישה בקשה להרשות לה לערער גם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 15.9.03 (להלן - "הבקשה לבטל את צווי העשה (רע"א 9396/03)").

הבקשה לבטל את הבוררות (רע"א 10673/02)

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההשגות עליו

5.        בפסק דינו מיום 18.11.02 דחה בית המשפט המחוזי את בקשתה של המבקשת לבטל את הבוררות. לעניין טענותיה של המבקשת כי הבוררות נוהלה באופן שגרם לה עיוות דין וכי איבדה את אמונה בבורר קבע בית המשפט כי "האירועים נשוא טענותיה של המבקשת כנגד הבורר אירעו במשך כשנתיים לפני שהועלו ע"י המבקשת בבקשה זו אך המבקשת בחרה להמתין ולא להעלותן - - - אי מיצוי של הליכים מתבקשים ואלמנטריים, ושיהוי בהעלאת טענות, שומטים את הקרקע מתחת לבקשתה בשלב זה של הבוררות". עוד קבע בית המשפט כי בעניין זה חל על המבקשת הכלל של השתק פלוגתא מאחר והטענה הועלתה בהתדיינות קודמת בין הצדדים בה הכריע בית המשפט העליון בפסק דינו מיום 4.4.02. אשר לטענתה של המבקשת כי הבוררות פקעה, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות בהתנהגותה של המבקשת מיום תחילת הבוררות ועד שהועלתה הטענה לראשונה - תקופה בת למעלה משנתיים - משום הסכמה להארכת המועד הקבוע בחוק; אשר לתקופה מיום שהעלתה המבקשת את הטענה לראשונה קבע בית המשפט כי "ההליכים עוכבו בשל פניית הצדדים לבית המשפט וע"פ סעיף 19 (ב) לחוק [הבוררות - י' ט']". בסופו של דבר האריך בית המשפט המחוזי את הבוררות בשלושה חודשים.

6.        בבקשתו לבטל את הבוררות חוזר בא כוח המבקשת וטוען כי הבוררות נוהלה באופן שגרם למבקשת עיוות דין וכי המבקשת איבדה את אמונה בבורר. לטענתו, המבקשת היתה זכאית לדרוש מהבורר להתחיל בשלב השני של הבוררות ו"משסירב לכך עמדה לה הטענה כי הבורר מנהל הליך שאיננו בגדר הליך שיפוטי נאות והוא גורם לה עיוות דין". עוד טוען בא כוח המבקשת כי הבורר שיתף פעולה עם המשיבים בבקשות שהגישו לבית המשפט המחוזי לאישור החלטותיו בכך שחתם, לבקשתם של המשיבים, על עמודים שונים של פרוטוקולים מהבוררות וכי שיתוף פעולה זה אינו פעולה "טכנית גרידא" אלא מעיד על הבורר כי אינו ראוי לאמונה. בא כוח המבקשת מוסיף וטוען כי בעניין לא חל השתק פלוגתא מאחר ובית המשפט המחוזי, בפסק דינו מיום 4.4.02, כלל לא נדרש לטענות המבקשת והן לא בוררו לגופן. אשר לחלוף הזמן, טוען בא כוח המבקשת כי משהודיעה המבקשת, כשנתיים אחרי תחילת הבוררות, שאינה מסכימה להאריך עוד את הבוררות, ומשלא הוארכה הבוררות בצו בית משפט, כאמור בסעיף 18 לחוק בוררות, לא היה מוסמך בית המשפט המחוזי להאריך את מועד הבוררות.

דיון

7.        סעיף 11 לחוק מפרט את העילות להעברת בורר מתפקידו, ובין היתר: "(1) נתגלה שהבורר אינו ראוי לאמון הצדדים; (2) התנהגותו של הבורר במהלך הבוררות גורמת לעינוי דין; - - -". כידוע, לא על נקלה מעביר בית המשפט בורר מתפקידו: "אמצעי קשה זה ננקט רק על פי ראיות ממשיות ואובייקטיביות וכאשר אין מנוס מן המסקנה שהבורר אינו ראוי לאמון" (ראו דברי ברע"א 9812/04 עברי נ' המועצה המקומית רמת ישי, תק-על 2004(4) 1330). העיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מראה כי בית המשפט בחן את טענותיו של המבקש לפרטיהן ולא מצא בהן ממש. לגופם של דברים אף קבע בית המשפט המחוזי כי "חתימתו של שופט או בורר על עותק פסק הדין או פסיקתא לאחר שנתבקש לעשות כן על ידי אחד מבעלי הדין איננה מהווה ראיה למשוא פנים". לא מצאתי לנכון להתערב בקביעות אלה של בית המשפט המחוזי.

8.        אשר לטענתה של המבקשת כי הבוררות פקעה, גם טענה זו אין לה על מה שתסמוך. צדדים להסכם בוררות רשאים לקצוב את משך הבוררות. משלא עשו זאת, חלה עליהם פיסקה ט"ו לתוספת לחוק לפיה על פסק הבורר להינתן, לכל המאוחר, תוך 6 חודשים מיום תחילת הבוררות. על אף האמור, כמו כל הוראה בהסכם, רשאים הצדדים לשנותה בין בכתב ובין בהתנהגות. צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי שראה בהתייצבות בעלי הדין לפני הבורר לשם המשכת הבוררות, אחרי שחלפה התקופה הקבועה בחוק, הסכמה מצדם להארכת הבוררות (ראו, בין היתר, ע"א 186/58 גבריאלוב נ' גבריאלוב, פ"ד יג 1264 ע"א 144/66; שותפות "מכוש" גוטמן את נוימן נ' המר, פ"ד כ(4) 114, 115; ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה 3, תשנ"א) 375 (להלן - "אוטולנגי, בוררות דין ונוהל"; י' זוסמן דיני בוררות (מהדורה 2, תשכ"ב) סעיף 97). יתר על כן, לפי סעיף 19 לחוק "רשאי בית המשפט, על פי בקשה של בעל-דין או של הבורר, להאריך את התקופה מדי פעם לתקופה שיקבע, אף אם עברה התקופה הקודמת" (ההדגשה שלי - י' ט'). על כך נאמר כי "ענין הרחבת המועד למתן פסק-בורר נתון לשיקול-דעתו המוחלט של בית-המשפט הדן בענין, וכי כל עוד לא ישוכנע בית-משפט לערעורים שנעשה שימוש שלא כהלכה בשיקול-הדעת, לא יתערב במסקנות שאליהן הגיע בית-המשפט שלמטה" (דברי מ"מ הנשיא, השופט ש"ז חשין בהמ' 312/58 כור חברת חרושת ומלאכה בע"מ נ' הרצברג, פ"ד יב 1709, 1010; וראו גם אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, בעמ' 377 - 378). בפרשה הנידונה האריך בית המשפט המחוזי את תקופת הבוררות בשלושה חודשים אחרי שדן בהרחבה בטענותיה של המבקשת ושקל את השיקולים הצריכים לעניין, לרבות התמשכותה של הבוררות. לא מצאתי מקום להתערב גם בחלק זה של החלטתו. בשולי הדברים יוער כי אחרי פסק הדין מיום 18.11.02 הוארכה הבוררות שלוש פעמים נוספות, אחת מהן בהסכמת המבקשת. גם מטעם זה נשמט הבסיס מתחת לבקשה.

הבקשה לבטל את צווי העשה (רע"א 9396/03)

פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההשגות עליו

9.        בפסק דינו מיום 15.9.03 נתן בית המשפט המחוזי, לבקשת המשיבים, צווי עשה לפי סעיף 16(א)(5) לחוק לגבי חלק מהחלטות הבורר וכן האריך את הבוררות בשלושה חודשים נוספים. בית המשפט קבע כי "האיזון בין האפשרות שהמשיבה [המבקשת - י' ט'] איננה נושאת באחריות לליקויים לבין הצורך בביצוע תיקונים שיאפשרו למבקשים מגורים נוחים בביתם - - - יהא בתיקונם המיידי של הליקויים ובהכרעה מאוחרת יותר של הבורר לגבי זהותו של מי שישא בעלות תיקונים אלו". עוד קבע בית המשפט כי "הליקויים הדרושים תיקון, רובם ככולם הם בעלי אופי 'אקוטי'" ולאחר דיון מפורט בבקשות המשיבים קבע לגבי אלו חלקים מצווי הבורר יינתנו צווי עשה.

10.      בבקשה לבטל את צווי העשה טוען בא כוח המבקשת כי הענקת סעד זמני מסוג צו עשה לביצוע תיקונים "כמוהו למעשה כסעד סופי של אכיפה והוא בלתי הפיך" וכי בטרם ניתן היה על בית המשפט המחוזי לקבוע אחריות לכאורית של המבקשת לביצוע התיקונים. עוד טוען בא כוח המבקשת כי חלפה למעלה משנה מאז הופסקו העבודות בבית המשיבים ועד הגשת התובענה וקרוב לשנתיים עד מתן פסק הדין בתובענה, ובכל התקופה הזו בחרו המשיבים שלא לבצע עבודות תיקון כלשהן בביתם ועל כן "יש להמתין להכרעה האמורה ליפול בהליך העיקרי ובפסק הבורר". בא כוח המבקשת מוסיף וטוען כי עיקר העבודות בגינן ניתנו צווי העשה כבר בוצעו על ידי המבקשת וכי ביצוע הצווים יחזיר את הבוררות בין בעלי הדין לשלב הראשון שלה. עוד טוען בא כוח המבקשת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי להאריך את הבוררות בשלושה חודשים נוספים נעשתה בלא שהובאו בחשבון השיקולים הנדרשים.

דיון­

11.      פיסקה י"ז לתוספת לחוק מסמיכה את הבורר לתת, בין היתר, צווי עשה או לא תעשה "וכל סעד אחר שבית המשפט מוסמך לתתו - - -". צד המעוניין לאכוף סעד זמני שנתן הבורר חייב, אפוא, להגיש לבית המשפט בקשה למתן צו כזה. בית המשפט מוסמך לתת סעד זמני לפי סעיף 16(א)(5) לחוק. בפרשה הנדונה בחן בית המשפט המחוזי כל אחת מהחלטותיו של הבורר לגופה ופירט את שיקוליו בבואו לתת את הצווים. חזרתי ועיינתי בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, בבקשה להרשות ערעור ובנספחים שצורפו ולא מצאתי כי יצאה שגגה מתחת ידיו המצדיקה התערבות. בעניין זה גם נראית לי הנחייתו של בית המשפט המחוזי המסמיכה את הבורר, לאור היותו "האיש במקום" שבידו הכלים הטובים ביותר, לקבוע מועדים חדשים לביצוע הצווים, ככל שמועדים שנקבעו אינם ישימים, וכן לקבוע אם התייתר צו עשה כלשהו מקום שההחלטה נשוא צו העשה כבר בוצעה. עוד ייאמר כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 15.9.03 להאריך את הבוררות בשלושה חודשים נוספים נעשתה אף היא אחרי בחינה של כל השיקולים הצריכים לעניין ובדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין "טעם או שיקול כבד משקל שלא לעשות כן מלבד רצונה של המשיבה [המבקשת - י' ט'] לראות בסיום ההליך".

סוף דבר